בבית משפט השלום בתל אביב נדונה תביעתם של חברה שאיפשרה לאחת העובדות מטעמה להשתמש ברכב החברה (להלן: "החברה", "העובדת" ו"הרכב", בהתאמה), כנגד מבטחת הרכב בביטוח מקיף, בגין נזקי תאונת דרכים שארעה בעת שהרכב נמסר לשימוש העובדת (להלן: "המבטחת" ו"התאונה", בהתאמה).
פסק הדין ניתן ביוני 2009, מפי השופט מנחם קליין, ודן בשאלה אם היתר הניתן ממעביד לעובדו, להשתמש ברכב החברה ולאפשר גם לבן משפחתו להשתמש ברכב, חייב להינתן כל פעם מחדש, או שניתן לאשר כאמור באופן גורף. לאחר התאונה, מילאה העובדת טופס פרטי תאונה, בו הצהירה שהיא זו שנהגה ברכב בעת התאונה, והעבירה הטופס למבטחת. אולם, מבירור שנערך עלה, כי בפועל מי שנהג ברכב בעת התאונה, היה אחיה של העובדת, שאינו עובד החברה.
לטענת המבטחת, תנאי הפוליסה מתנים את הכיסוי הביטוחי בכך שהנהג יהיה מורשה לנהוג ברכב על ידי החברה, ומכיוון שלא כך היה, נשלל הכיסוי הביטוחי, והמבטחת פטורה לטענתה מלשלם תגמולי ביטוח בגין נזקי הרכוש שנגרמו לרכב.
לדברי בית המשפט, תנאי הפוליסה מחריגים כיסוי במצב בו גילו של הנהג נמוך מגיל 24, אך פרט לכך אין משמעות אם הנהג היה מורשה על ידי החברה, אם לאו. למעשה, תנאי הפוליסה מאפשרים, לדברי בית המשפט, נהיגה על ידי כל נהג, בתנאי שהוא בגיל המותר. בית המשפט קיבל את טענת החברה, לפיה לא קיים איסור גורף על עובדי החברה להתיר למי מבני משפחותיהם לנהוג ברכב.
בית המשפט פסק, כי החריג לכיסוי הביטוחי, היחיד החל בענייננו, הינו לגבי לקיחת הרכב מלכתחילה ממשרדי החברה, אך לא במצב בו הרכב נלקח על ידי בן משפחה של עובד החברה, ברשותו, ולאחר שהעובד עצמו לקח את הרכב מהחברה לפיכך נפסק, שבאף שלב בקשר לתאונה, לא נלקח הרכב ללא הרשאה כדין ובהתאם לתנאי הפוליסה.
בנוסף הפנה בית המשפט לפסק הדין בע"א 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' סיגלית קדוש, בו נפסק כי בשל פערי הכוחות בין מבטח לבין המבוטח, ובשל התכלית הסוציאלית של דיני הביטוח, חובה על חב' הביטוח להדגיש ולהבהיר כל סייג וחריג לאחריות הביטוחית כחלק מחובות הגילוי החלים עליה, וכן כי במצב בו ייתכנו שני פירושים סבירים, אשר לפי האחד יישלל הכיסוי הביטוחי ולפי האחר תחוב חב' הביטוח בפיצוי המבוטח, יש להעדיף את הפירוש המיטיב עם המבוטח.
בית המשפט הדגיש, כי אין לקבל את הפרשנות המוצעת על ידי המבטחת, להתנות את הכיסוי הביטוחי בכך שתינתן רשות מפורשת של החברה לגבי כל נהג ונהג. אשר על כן התקבלה התביעה בכל הנוגע לנזקים שנגרמו לרכב ולתיקונו. אולם, בגין ראש הנזק "עוגמת נפש", שנתבע גם כן, פסק בית המשפט שמכיוון שהתובעת היא למעשה החברה, אשר כדברי בית המשפט "נעדרת נפש", היא אינה זכאית לתבוע נזק מסוג זה.
בית המשפט הסתמך על פסק הדין בת.א. 1366/06 חברת ס.ל.ר. השקעות בע"מ נ' חלי עמיאל, בו נפסק באופן דומה, כי חברה, על אף היותה "אישיות משפטית עצמאית", אינה זכאית לפיצויים בגין עוגמת נפש, כראש נזק המיוחס לבני אדם. בנוסף נפסק שאין בכך שמשה הצטרף כתובע, על מנת לחזק את הטענה לפיצויים בגין עוגמת נפש, הואיל ובפועל תביעתו נעשתה כחלק מתביעת החברה. לסיכום, התביעה התקבלה בחלקה, והמבטחת חויבה בפיצויים כאמור לעיל, בגין נזקי הרכב בלבד.
פורסם במחירון רכב לוי יצחק – נובמבר 2009
