בבית משפט השלום בחיפה נדונה תביעתה של חברה אשר שכרה מספר כלי רכב מליסינג, כנגד חברת הליסינג (להלן: "השוכרת" ו"חב' הליסינג", בהתאמה). פסק הדין ניתן בנובמבר 2009, מפי השופטת אריקה פריאל. באחד מימי תקופת שכירות אחד הרכבים מחב' הליסינג (להלן: "הרכב"), נגנב הרכב, עת היה ברשות שני עובדי השוכרת (להלן: "הגניבה"), ודבר הגניבה הועבר לידיעת חב' הליסינג ולמשטרה. מנהל השוכרת ביקש בשיחתו עם חב' הליסינג את פרטי חב' הביטוח הרלוונטית, אך נענה, כי זו לא התקשרה בביטוח מקיף לגבי הרכב, בניגוד לחובתה של חב' הליסינג על פי חוזה השכירות (להלן: "החוזה"), כנטען.
לטענת השוכרת, הואיל וחב' הליסינג הפרה את החוזה בכך שלא דאגה לבטח את הרכב בביטוח מקיף, נאלצה השוכרת לשלם את דמי השכירות בעד הרכב עד תום תקופת השכירות, גם לאחר הגניבה, אולם אלמלא התרשלה חב' הליסינג, הייתה השוכרת זוכה, לטענתה, בתגמולי ביטוח, שהיו מכסים את יתרת התשלום. חב' הליסינג טענה, כי בעבר הסכימה, לבקשת השוכרת, כי השוכרת בעצמה תבטח את הרכב, ומשזו לא עשתה כן, אין לה אלא להלין על עצמה. בנוסף טענה חב' הליסינג, כי החוזה מציין במפורש, שהשוכרת אינה פטורה בשום מצב מחובותיה ואחריותה כלפי חב' הליסינג, גם בשל העדר ביטוח, פגמים בביטוח וכיו"ב.
לדברי בית המשפט, השוכרת עמדה בנטל להוכיח את התקיימות אירוע הגניבה, וכי החובה לדאוג לביטוח הרכב מכוח החוזה, הוטל על חב' הליסינג. כן נקבע, כי אין מקום לטענת חב' הליסינג בדבר השיהוי בהגשת התביעה בחלוף כ-5 שנים לאחר הגניבה. בית המשפט הפנה לסעיפי החוזה, בהם נכתב, בין היתר, כי החובה לבטח את הרכב בביטוח חובה וכן בביטוח מקיף, מוטל על חב' הליסינג. אולם, החוזה מאפשר למשכיר (חב' הליסינג) להעביר את החובה לבטח את הרכב, לבחירת המשכיר, לידי השוכר, בתנאי שתישלח על כך הודעה תוך 30 ימים מחתימת החוזה.
בעניין טענתה של חב' הליסינג, כי נענתה כאמור לבקשת השוכרת לבטח בעצמה את הרכב, הדגיש בית המשפט מספר סתירות בגרסתה, ופסק שלא הוכח שחב' הליסינג אכן העבירה את החובה לביטוח הרכב לידי השוכרת, בהתאם לאפשרות הנ"ל מכוח החוזה. אשר על כן נפסק, כי חב' הליסינג אכן הפרה את החוזה, בכך שלא עמדה בחובתה לדאוג לביטוח הרכב, בביטוח שהיה מכסה את נזקי הגניבה. בית המשפט הפנה בהקשר זה, לספרה של ג' שלו "דיני חוזים", מהדורה שנייה, בעמ' 465, שם נאמר כי "האחריות החוזית במשפטנו היא אחריות מוחלטת: כל מעשה או מחדל המנוגדים לחוזה הם בגדר הפרה…".
בית המשפט הדגיש, כי הן לשוכרת והן לחב' הליסינג היה עניין שהרכב יבוטח מפני גניבות, ועל כן אין מקום לפרשנות החוזה, לפיה מצב של היעדר ביטוח אינו פוטר את אחריותה של השוכרת, ובהתאם עמדה על הפרק חלופת היעדר הביטוח כחלופה מוסכמת. בנסיבות דנן, ככל שרכישת הרכב ממילא מומנה על ידי חב' הליסינג, קבע בית המשפט כי חב' הליסינג הינה בעלת האינטרס המובהק בביטוח הרכב, ומשכך הותירה בידיה את הברירה אם לבטחו בעצמה או להעביר את הנטל לעבר השוכרת, בהודעה בכתב על פי הוראות החוזה.
דהיינו, אין באפשרות העברת החיוב לביטוח הרכב לידי השוכרת ובנסיבות בהן הרכב, בפועל, לא בוטח על ידיה, כדי ללמד על כך שהשוכרת אכן בחרה בנסיבות העניין שלא לבטח את הרכב, מבלי שהדבר יפגע בהתחייבויותיה כלפי חב' הליסינג על פי החוזה. לפיכך נפסק, שחב' הליסינג הפרה את החוזה, בכך שלא דאגה לביטוח הרכב, וכי הפרה זו הינה בבחינת התרשלות כלפי השוכרת.
יחד עם זאת השית בית המשפט אשם תורם בשיעור 50% על השוכרת, הואיל ולא ביקשה לעיין בפוליסת הביטוח, ואף לא בדקה את החיובים החודשיים שהייתה חייבת בהם מכוח החוזה, בגין תשלומי דמי הביטוח (אשר לו הייתה עושה כן, הייתה מגלה שכלל לא הוצאה פוליסה כאמור). לדברי בית המשפט, השוכרת התרשלה בכך שלא ווידאה כי אכן קיים ביטוח לרכב, ומהם הסיכונים המבוטחים במסגרתו, ומשכך התביעה התקבלה, אך בהפחתת אשם תורם, בשיעור 50%, כאמור.
פורסם במחירון רכב 'לוי יצחק' – פברואר 2010
ובאותו נושא:
