הם רוכבים, עוקפים, כמעט מתרסקים – ובעיצומו של רגע קיצוני, משהו משתנה: הזמן מאט,
והם מצליחים להגיב במהירויות בלתי אפשריות.
החוקר ד"ר סטיב טיילור מנסה לפצח את מה שרוכבי המרוצים מרגישים על הקצה.
אתם יודעים למה מרוץ אופנועים נחשב לאחד מענפי הספורט
שדורשים הכי הרבה כושר גופני, יותר מכמעט כל ספורט אחר?
כי הדופק של הרוכבים, תוך מספר שניות, עולה ל – 180 לערך, ונשאר שם,
ללא שבריר שנייה של הרפיה במשך כ- 40 דקות.
כמעט ואין ענף שבו אין מנוחה ללב, לדופק, לנשימה.
אצל ולנטינו רוסי נמדדה תופעה מדהימה: הדופק שלו עולה ל- 140, ורק במצבים קיצוניים על המסלול,
הוא מטפס ל- 180. אבל הוא יורד חזרה ל-140.
יש מי שיטען שזה הסוד שלו. ככה הוא מגיע להקפות אחרונות הכי טרי, רענן וצלול. אבל זה לא רק זה.
150 קמ"ש בקצב של צב
חלק מהרוכבים טוענים שבמצבים מסוימים הם רואים את הכול בהילוך איטי.
דוגמה מספורט אחר לגמרי: "שחקן הבייסבול טד ויליאמס, ששיחק בין שנת 1939 ל-1960 ונחשב לאחד החובטים הגדולים בהיסטוריה,
סיפר כי היה מסוגל לראות את התפרים שעל הכדור – גם כשהוא עף לעברו במהירות של 100 מייל לשעה (כ-160 קמ"ש).
לעתים, כך תיאר, נדמה היה לו שהכדור גדל לממדים של כדור חוף וצף לעברו באטיות,
כאילו בהילוך איטי". (מגזין אפוק, "מנהגי מרוצים ועד ניצולי תאונות: כיצד אנשים מסוימים יכולים "להאט את הזמן" 07.04.2025, מאיה מזרחי).
אתה לא מאמין למה שאתה רואה
במרוצי אופנועים, זה נראה קצת אחרת, והרבה הרבה יותר מסוכן:
יש רגעים במסלול שבהם משהו מדהים קורה. אתה כצופה יכול רק להסתכל ולא להאמין למה שראית:
שני המובילים במירוץ רוכבים בהפרש של שבריר שנייה זה מזה, ואז אחד מהם – נכנס לפנייה מהירה,
ועוקף באופן שאתה לא מבין איך זה קרה.
לא ברור איך במהירות הזאת, הוא מצא את הפירצה, איך הם לא התנגשו וירדו מהמסלול, שניהם.
רגעים שרק כאשר אתה מעביר להילוך איטי, אתה מצליח להבין מה בדיוק קרה שם,
ושואל את עצמך איך הם מספיקים לראות את זה, לקבל החלטות, ולפעמים להתחיל מהלך,
להבין שהוא לא יעבוד, לעבור למהלך אחר, ולהצליח בו, וכל זה במהירות לא נתפסת.
ואיך זה בכלל יכול להיות?
או. על זה באנו לדבר איתכם: מסתבר, שלא רק אתה מעביר להילוך איטי, גם הרוכבים עצמם.
לפי מגזין אפוק ("להאט את הזמן" 07.04.2025), מדובר בתופעה מרתקת:
תחושת האטת זמן שמופיעה ברגעים של ריכוז קיצוני או סכנה, תחושה ויכולת שהופכות את רוסי לרוסי,
את מסי למסי, את מארקז למארקז.
מיקה הקינן, שזכה לכינוי "הפיני המעופף", וגם זכה פעמיים באליפות הפורמולה 1, תיאר במדויק איך הוא קלט שמכונית לפניו מאבדת אחיזה,
מאטה, מאבדת את הקו שלה ומתחילה קו של החלקה, בזמן שבו אחרים עוד לא זיהו את הסכנה.
וג'קי סטיוארט, שנחשב מהאבות המייסדים של המרוצים (הוא לא חלק מהמצאתם, הוא אחד האנשים החשובים בהפיכתם לבטוחים יותר),
טוען שתודעת הזמן משתנה ככל שאתה מעמיק בנהיגה — לא סתם אתה "מהיר יותר",
אלא שהמוח שלך פועל בתדר אחר לגמרי.
קצת, ממש קצת על המדע מאחורי התופעה
הפסיכולוג ד"ר סטיב טיילור, שחקר את הנושא, קורא לזה:
TEE — Time Expansion Experience.
הוא טוען שהמוח, תחת סטרס גבוה או דריכות על-חושית, מאיץ את עיבוד המידע ולכן המציאות נדמית כאילו היא מאטה.
זה לא שאתה רואה את העולם בהילוך איטי — אתה פשוט מקבל יותר "פריימים" לשנייה, ובספורט מוטורי,
זה ההבדל בין ניצחון לאספלט.
רוכבי מוטו-ג'יפי אולי לא יקראו לזה TEE — אבל הם יודעים לזהות את הרגע שבו הגוף זז לבד,
והמוח פתאום מקדים את המציאות. כשולנטינו רוסי חתך פניות שכולם פחדו מהן, זה לא היה רק טכניקה-
זה היה תודעה. ומה שרק מחזק את זה הוא, שכמעט כל רוכב מקצועי שתשאל — יספר לך על הרגע שבו הזמן עצר.
מה שהמגזין לא מספר לנו, זה האם ניתן להתאמן על זה. האם אתה יכול לשפר את יכולת קליטת המידע שלך,
או האם מדובר בכישרון מולד.
בסופו של דבר, זה לא הזמן שמאט — זה אתה שמואץ, והאם אתה יכול לשפר את היכולות שלך בעניין הזה?
אנחנו לא יודעים, אבל בטוחים בדבר אחד: אל תנסה ללא ליווי מבוגר אחראי…
