ווג DS900X: נח הקטן, נח הגדול ו-״ווג-עוג״ אחד
יש רכיבות שאתה מתכנן מראש, ויש כאלה שמתחילות ממשהו קטן. גירוד קל ביד ימין, רצון לצאת לרכיבת ״דאווין״ קטנה עם תקווה לחזור עם סיפור גדול. כך התחיל סוף השבוע שלי עם ה-ווג DS900X: בלי לבדוק נתונים טכניים, בלי לקרוא מבחן דרכים מסורתי. רק אני, קסדה, ״ווג-עוג״ ענק אחד – וכבר במבט ראשון עליו אתה מקבל הבטחה למנה נדיבה של כיף.
שישי בצהריים: רעננה מתחממת והדאווינים מתחילים
בפעם הזאת האופנוע הגיע אליי עם שליח: העורך שלנו, נח הגדול (בגובה, כן? לא סתם קוראים לו ככה). כשהוא הגיע עם מה שאני מכנה ״ווג-עוג״, האופנוע היה נראה לי קטן. אבל לפי השם שנתתי לו אתם כבר יכולים להבין – הוא לא. עליתי עליו, עם קצת חששות – אבל הן התפוגגו מהר. למרות שהאופנוע גדול ואני קטן, הרגשתי מספיק גדול כדי לעלות עליו ולהרגיש בטוח. יש בו משהו כל כך יציב, משדר בטחון שקט כזה, של אחד שיודע שהוא מרשים, אבל לא צריך לעשות שום דבר כדי להציג את זה, זה בא לו טבעי. בכל זאת היו לי קצת תקוות שיהיו בדרך מדרכות שאוכל לעצור לידן, ולהרגיש עוד קצת יותר בטוח.
הרכיבה עליו שקטה, כמו לרכוב על נמר שבמנוחה עושה קולות של חתול, אבל אתה יודע שבכל שבריר שנייה שבא לו, הוא יהפוך שוב לנמר פראי. והנמר שלנו עוד יהפוך לפראי במהלך הסופ"ש הזה חכו, חכו.
אז אנחנו ברעננה, 11:00 בבוקר. השמש כבר עובדת שעות נוספות, הרחובות מלאים באנשים שבין שווארמה לשנ"צ ואני עומד מול ה-DS900X, מגרד בסנטר. לא מחפש מפרט ופרטים טכניים, רק תשובות לשאלות החשובות באמת, למשל: האם הרגליים שלי יגיעו לרצפה? (גובה מושב 83 ס"מ, אני: 1.67 מ׳).
נגיעה קלה במתנע – והמנוע מתעורר בשאגה רכה, כאן כבר הרגשתי שזה לא ״עוד סוף שבוע״. זה אירוע תרבותי. אני יוצא לסיבוב דאווין, כזה שאין לו יעד גיאוגרפי, רק שליחות אחת: לעבור ליד החברים עם אופנועים וקטנועים ולוודא שהם הבינו שהמאזן השתנה.
עצרתי לידם, הם התקרבו
– "כמה כוחות סוס יש בזה?",
– "נו, כמה זה עולה?"
ואני עניתי בחיוך של מי שפתאום הפך לפילוסוף תנועה: "לא משנה. זה לא אופנוע, זו שליטה בחיים". הם הרי התרשמו מהאופנוע, קצת נעצרה להם הנשימה, אבל הם שאלו שאלות עובדתיות כאלו, אז עבור כל מי שבכל זאת מתעניין: 95 כ"ס, 84,900 ₪.
הכביש הופך למסלול דוגמנות על גלגלים
אני עולה עליו ומתחיל לרכוב. התחושה היא של רכיבה בטוחה, היגוי מדויק, תגובות מצערת מרשימות, מדויקות, תחושה מאוזנת, כוח זמין בכל סל"ד, ובינתיים אני בסל"דים נמוכים מאוד. אני רוכב מדור ישן ולכל אורך הדרך הרהרתי במחשבה: ״האופנוע הזה משנה לי את כל התפיסה שלי לגבי אופנועים סיניים״.
ולא, אני לא מצליח להירגע. הוא יפה, הוא מרשים. כל רמזור הוא במה, כל מבט מצד ימין זה לייק חי. הגעתי לנמל הרצליה המקום שבו אופנועים ואופנוענים באים לבדוק זה את זה.
אני מחנה ביניהם, והווג הזה, לא נופל מאף אחד מהם במילימטר. העורך אמר, שהיבואן אמר, שמדובר במנוע, גיר ושילדה של ב.מ.וו, אבל בכל זאת זה לא ב.מ.וו, אז חיכיתי לרגע שבו ארגיש את ההבדל – זה לא קרה.
רוכב אחד עם מעיל אדום מתקרב, מרים גבה, ושואל את השאלה המתבקשת: "זה סיני?" "כן" עניתי, “אבל לא הסיני שמוכר מנורות באלי-אקספרס. זה סיני שעשה תואר שני בב.מ.וו.
שבת בבוקר: אל נס הרים באהבה
השעון צלצל מוקדם, והתעוררתי בהתרגשות של ילד לפני טיול שנתי. הווג חיכה לי בחוץ, שקט, מבריק, עם מבט של "נו, מתי יוצאים?" אז התנעתי את עצמי עם קפה, עליתי על ציוד ויצאתי לדרך.
בכביש 1 הוא הרגשתי שהוא בבית. נינוח, יציב, שקט. אולי בגלל שהייתי צריך זמן להתרגל, אולי בגלל תצורת האדוונצ'ר שלו, אני מודה שלא האצתי בו מידי, אבל עד למהירויות שאני לא מודה שהגעתי אליהם, הוא יציב כמו אקליפטוס. אין תחושה של " מהר מדי בשבילו", אבל מצד שני, גם אין תחושת מהירות. גם במהירויות גבוהות, אפילו מאוד גבוהות, הוא עדיין מגיב כאילו משייטים על 90 קמ״ש. זה אדוונצ'ר זה? הוא סיפק לי תחושה של אופנוע כביש עם תנוחת אדוונצ'ר. וכל זה עוד לפני שגיליתי את מצב הספורט שלו, ואני תיכף אגלה.
זה לא אופנוע שדורש מהרוכב להוכיח משהו הוא פשוט דורש שתהנה. עצרתי לקצת צילומים בדרך. כמה רוכבים הצטרפו, מבטים סקרנים, שאלות קבועות: "זה סיני?" נשאלתי בפעם האלף. "איך הוא?"
"כמו תלמיד מצטיין" עניתי, הפעם בלי להתחכם, אומר את מה שאני מרגיש: "הוא עושה כל מה שאני מבקש, בלי לשאול שאלות".
העלייה לנס הרים: שיעור פרטי בשליטה עצמית
הגעתי אל הכביש המתפתל בין ההרים, הסל"ד עלה, ופתאום שמתי לב שאני בכלל לא חושב הגוף פשוט עבד מעצמו. המבט קדימה, הזרימה מושלמת, התחושה מדויקת. עכשיו אני לא מורה, אני תלמיד.
למדתי מחדש מהי "שליטה". כל פנייה היא שיעור, כל בלימה היא תרגיל נשימה. זה לא ריגוש פראי, זה שקט פנימי. חשבתי שבגלל הגובה שלו, התחושה בפניות ועיקולים תהייה קצת מוזרה. זה באמת לא דומה לפניות עם אופנועי כביש, אבל הוא איתך, הוא זורם, הוא לא מעכב אותך, הוא לא מבקש ממך להאיט.
פתאום נזכרתי שיש לו מצבי רכיבה. אחד מהם הוא "ספורט". הפעלתי אותו, והופתעתי. האופנוע השתנה בבת אחת. כמו נצמד לכביש, הפסיק להיות אדוונצ'ר. כמעט בלי ברירה, (האופנוע מבקש, לא תיתן לו?) הרמתי מהירות, והתחלתי לעשות איתו דברים שהבטחתי לעצמי שלא אעשה, בטח שלא עם אופנוע בגובה ובמשקל כזה. "תרגיע", אמרתי לעצמי "אתה לא יכול לקחת סיכונים מיותרים, אתה צריך שליטה עצמית". ואם גם האופנוע מבקש ממך שליטה עצמית, זה אומר שאתם מתאימים זה לזה. הוא יכול לעשות את כל מה שאתה רוצה ואוהב לעשות, ומסוגל לקחת אותך עוד קצת קדימה. אני מתאפס ומאט. האופנוע והנוף משתלבים למנגינה אחת.
עצרתי בבית הקפה שבבר בהר, הזמנתי אייס קפה קפוא כי התחממתי בדרך. לא משנה עם איזה אופנוע ולאיזו מטרה הגעת לנס הרים, הפסקות קפה זה חלק מה־DNA של כל רוכב ישראלי. מישהו עוצר לידי עם קטנוע 300, ולידו חבר עם הונדה CB500X. שילוב מוזר. הם מסתכלים אחד על השני – וההוא עם ההונדה שואל אותי:
“נו, איך הוא?”
אני חושב על אופנוע השטח שלי, ומפתיע את עצמי עם תשובה כנה: “כמו לעבור מיאריס למוסטנג, אבל לא בגלל הכוח, אלא בגלל איך שהוא גורם לך להרגיש״.
הירידה: מסלול לנשמה
התחלתי את הפרידה מנס הרים עם חיוך. חייב להגיע בזמן לאישתי שמחכה אצל אמא שלה, בראש העין, שם מחכה לי ג'חנון מלכותי.
הכביש פתוח, השמש עוד בשיאה, והרוח חודרת דרך המעיל בדיוק במידה הנכונה. האופנוע מגיב כמו פסנתר שמנגן לבד – עדין, מדויק, מחובר אליי באיזו הבנה שקטה. התחברתי לווג-עוג הזה כל כך, ששכחתי שאני צריך לספר לכם עליו. אני לא ממש זוכר את הרכיבה מנס הרים לראש העין. הכיף המושלם הזה, הרגע שאתה והמכונה הם אחד. מהר? לאט? השכבתי? נזהרתי? לא יודע. ברגעים של שלמות, זה כמו מדיטציה. אתה פשוט שם. במחשבות אני חוזר לשיעורים שלי.
כמה פעמים אני מדבר על תכנון, על מבט רחוק, על שליטה רכה. ופתאום אני מבין: אני אומר לתלמידים בדיוק את מה שאני מרגיש עכשיו: תפסיקו להילחם באופנוע. תתחילו לזרום איתו.
סיום: רעננה שוב נראית אחרת
חזרתי הביתה. החניתי, כיביתי את המנוע. שקט מוחלט. השכן מציץ: "חדש? שלך?” אני חייכתי. "הלוואי" אבל עמוק בלב, לשבת הזאת, הוא היה שלי לגמרי.
הווג DS900X אולי לא הכי יקר וגם לא הכי רועש, אבל הוא אחד מאותם אופנועים שמחזירים את הסיבה שבגללה התחלנו לרכוב. זה היה בכלל בשביל הרוח, בשביל החיוך מתחת לקסדה, וגם קצת בשביל הפוזה, ובשביל השקט הקדוש של שבת בנס הרים שמלווה בהתרגשות.
היום, עם ילדים, ושיקול דעת שלא מאפשר להשתולל כמו פעם, הווג הזה הזכיר לי שאני ממשיך לרכוב פשוט בשביל התחושה הזאת שאני שוב בן 16 עם קסדה חדשה, והעולם כולו פתוח בפניי.
זונטס RR703 – הסיני שהכניע את ההר הישראלי
הונדה הורנט- הנסיך הלא כל כך קטן
סוזוקי היאבוסה – האופנוע שנמצא בכמה מקומות בו זמנית
בנדה LFC 700 – בחזרה לעתיד, גרסת האופנוע
הוורסיס ואני – רומן דרכים ישראלי
חדש ומהפכני – חיפוש קוד דגם ופירטי אופנוע – לפי מספר הרישוי
תאילנד על שני גלגלים – מזדעזעים או מקנאים?
כך תהפכו למהנדסים בכירים בעולם המרוצים
מסע של אלפי נשים רוכבות מכל העולם
חוצה ישראל לאדוונצ'ר – סיפור מסע
